תגיות: פאודה, אלאדין, גל גדות, טריילרים חדשים, פסטיבל הסרטים חיפה, אוסקר 2019


ביקורת: האמן הגדול מכולם

אחד הרגעים האייקונים של גלובוס הזהב 2018, בין הנאום של אופרה לעקיצה של נטלי פורטמן, כלל שני גברים ופסלון. על הבמה ג'יימס פרנקו, אוחז בפסלון המוזהב ומודה לכל מי שבחר בו כשחקן הטוב ביותר בסרט קומדיה או מיוזיקל. בקהל – יו ג'קמן, מאוכזב. לא "מבאס אבל וואלה מפרגן לך, הנה חיוך דיפלומטי ומחיאת כף". גם לא "הפסדתי אז עכשיו אני עושה צחוקים עם חברים במקום להקשיב לנאום שלך". רגע אותנטי של הלם עם נגיעה של זעזוע, עיניים ריקות ופה פעור. מה עובר לג'קמן בראש ברגע כזה? אולי "מי זה לעזאזל טומי וויסו", ואולי ההבנה המחלחלת לאיטה שהאקדמיה כבר לא תיתן לו פרס על פרויקט התשוקה שלו, המיוזיקל על חייו של פי.טי ברנהאם שקיים לגמרי בזכותו. או באשמתו.


פי.טי בארנום הוא אגדה אמריקאית – יזם בלתי נלאה ושרלטן מדופלם, שניסה למכור כל חרטוט שעלה על דעתו וניצל כל אוכלוסיה מוחלשת שהייתה לו ההזדמנות לנצל. היו לו חיים מטורללים לגמרי שהורכבו מרצף של תרמיות, משלחי יד מפוקפקים, מכשולים ופתרונות יצירתיים ומטופשים. הוא הקים מוזיאון "מוזרויות" שכלל מוצגים אנושיים יוצאי דופן כמו לבקנים, אנשים מקועקעים, שחורים, אינדיאנים, נכים, תאומים סיאמים ושאר "אקזוטיים". כמה דוגמאות נבחרות מתיק העבודות שלו: הצגת שלד מזויף של בתולת ים במוזיאון שלו, קניית "חריגים" כבר בגיל הגן וניצולם בהופעות במשך שנים, או הצגת שפחה עיוורת ומשותקת כאישה בת 161 וכמטפלת לשעבר של ג'ורג' וושינגטון. אחרי מותה גופתה נותחה מול קהל של רוכשי כרטיסים. כשהיה בסביבות העשור השביעי לחייו העסק של בארנום נשרף והוא הקים קרקס.


בסרט "האמן הגדול מכולם" יו ג'קמן מגלם את פי.טי בארנום הצעיר. גם המבוגר, בעצם. לא ברור לאורך איזו תקופת זמן הסרט מתרחש, אז קשה לומר כמה שנים ניסו לחרטט אותנו שג'קמן לא מזדקן. גם לא הילדות הקטנות שלו, לצורך העניין. האם זה בעצם פריקוול ל"וולברין"? בכל מקרה, בארנום העני והיתום מתאהב באישה ממעמד גבוה (מישל וויליאמס). אחרי שהוא מפוטר מעבודה משרדית משעממת הוא קונה מוזיאון נטוש ומקים קרקס. קשר למציאות? מינימלי. דימיון ויזואלי בין הליהוקים למקור? אפסי. אם הם רצו ללכת על אותנטיות הם היו צריכים ללהק את פול ג'יאמטי. או דלורית.


הבלאגן האמיתי בסרט מתחיל כשבארנום מתחיל לשוטט בניו יורק כאילו הוא פרופסור אקס ולאסוף "מיוחדים". בשלב זה, קבוצה גדולה של דמויות נכנסת לסיפור מהר וכמעט בבת אחת, בלי שיהיה זמן לפתח אותן. החבורה מרכיבה מעין מופע שאנחנו רואים ממנו מעט מאוד, כי זה הרי מחזמר ושירים מאולצים עם כוראוגרפיית ברודווי לעניים חשובה יותר מהיגיון, נאמנות היסטורית או עלילה. אנשי הקרקס אמורים להיות מה שמצדיק את קיומו של הסרט הזה, דרמטית ומוסרית, אבל הם מקבלים סצנה-שתיים כל אחד, לא חלילה כדי לספר את סיפורם, אלא כדי לכעוס קצת על הבוס שלא אוהב אותם מספיק ואז להתפייס איתו. זה חבל, כי האישה המזוקנת לטי (קיילה סטל) וטום-אצבעון (סם האמפרי) הן דמויות מסקרנות שביקום מקביל יכלו להוביל את הסרט בעצמן.


ביקום מקביל נוסף, אולי במאי/ת וכותבים טובים יותר היו הופכים את סיפורו של בארנום לאפוס גדול מהחיים ואותו עצמו לדמות מורכבת ומרתקת. ביקום שלנו, כל סיפור ופרט מידע מעניין מהסיפור האמיתי נרמס על ידי פיל. ועכשיו כשאין על מה לספר צריך להמציא דרמה חדשה לגמרי,  אז הפתרון הוא כמובן משולש אהבה מומצא של שלושה לבנים מהמעמד הגבוה, ללא כל חריגות ויזואלית נראית לעין – בארנום, אשתו וזמרת אופרה בשם ג'ני לינד (רבקה פרגוסון). אה, סליחה, שכחתי, יש גם רומן בין-גזעי: בן טיפוחיו האריסטוקרט של ברנהאם, חארטה פון-לא-קיים-במציאות (זאק אפרון), מתאהב באקרובטית שחורה בשם אן (זנדאיה). סתם הערה – אני חולקת גוון מייק-אפ עם שלגיה אז מי אני שאגיד משהו בנושא, אבל יש הבדל קיצוני בין צבע העור של אן, שהיא בהירה יחסית וממוצא מעורב במציאות, ואחיה הבכור שמצטרף לקרקס יחד איתה (יהאיה עבדול-מנטין השני, כרגע האיש עם השם הכי מפואר בהוליווד). כששיעמם לי בסרט המצאתי להם סיפור רקע טרגי ממש, אבל אז הגיע פיל ודרך עליו.


יש צופים שאמת היסטורית, או לפחות ניסיון כלשהו לשחזור תקופתי, מעניינים אותם כשהם הולכים לסרט כזה. אבל יש גם אחרים, שאם הם הולכים למיוזיקל, הם באים רק בשביל הנאמברים. וזו הנקודה הכי כואבת: גם הם גרועים. יש בסרט משהו כמו שניים או שלושה שירים סבירים, כלומר, כאלה שלא תשכחו לגמרי ברגע שהם ייגמרו, והנאמברים סביבם נעים בין "מבוזבז וחסר השראה" ל"חמוד". הזמרים לא ממש מקבלים הזדמנות לעלות לגובה ולהרשים, כשהיוצא מין הכלל הוא "This is Me" זוכה גלובוס הזהב, השיר הכי טוב בסרט – אבל רחוק מלהיות חומר לקלאסיקה. כמו כל דבר בסרט הזה, הם נשמעים ונראים הרבה יותר מדי מודרניים, ולא מודרניים בקטע נחמד, כמו ב"דיסני" או "המילטון", אלא כמו תחרות שירה בפריים טיים. ברגע המגוחך ביותר בסרט כוכבת אופרה עולה לבמה וכולם סקרנים לשמוע את שירתה היפה. התזמורת מתחילה לנגן ומפיה נשמעת בלדת אירוויזיון גנרית. הקהל מריע, המבקרים מהללים – לזמרת המדהימה הזו יש יכולות מופלאות שפשוט חייבים לשמוע! חבר'ה, חכו שתשמעו מה הזמיר האוסטרלי סיה יודעת לעשות, זה יעיף לכם את המוח.


מעניין אם גם ג'קמן כבר יודע שהסרט שלו רקוב לגמרי. מעניין אם אכפת לו. מקובל לעשות שינויים וניקיונות לפני שניגשים לסט ומצלמים את ה"מבוסס על סיפור אמיתי" התורן, ועדיין, זה כמעט בלתי ייאמן שמישהו נתן כסף להפקה כמו "האמן הגדול מכולם" כשהעולם לא מפסיק לדבר על ייצוגים, ווייט-וושינג ושכתוב היסטורי. ממה שיצא לי לראות, האינטרנט התעצבן עליו הרבה פחות מאשר על "הרוח במעטפת" או "החומה הגדולה" למרות שהוא הרבה יותר קרינג'י. זה בערך הגיוני, הרי אלו סרטים עם פוטנציאל מסחרי גדול שהתיימרו להיות חלוצים של מגמות עתידיות, ו"האמן" הוא סתם מיוזיקל קיטשי ומטומטם שלא ממש מעניין אף אחד; אפילו לא את גלובוס הזהב, קהל הבית של כוכבים חתיכים שיודעים לשיר, לרקוד ולהקסים ביום ממוצע. אם להיות כנים, ג'קמן עושה את מה שהוא יודע ממש טוב בסרט הזה – הוא אכן שר, רוקד ומקסים. חבל רק שהוא עושה את זה בסרט כל כך מביך.

מדריך גישה לאתר gozlan
(האתר גוזלן לא באוויר)

***