תגיות: פאודה, אלאדין, גל גדות, טריילרים חדשים, פסטיבל הסרטים חיפה, פסטיבל ירושלים, אוסקר 2019


ביקורת: הולך חזק

דיואי קוקס מת.


זאת אומרת, זה שהוא מת לא מפתיע. זה שהוא שרד כל כך הרבה זמן – זה מפתיע. הרי הביוגרפיה שלו הייתה, בסופו של דבר, האב-טיפוס של כוכב הרוק הפרוע: חתך בטעות את אחיו לשניים בגיל שמונה (ובאותו יום ניגן לראשונה בגיטרה ושר את הבלוז הראשון שלו, בקול של אדם בן 40), התחתן בגיל 14, זכה להצלחת ענק, התמודד איתה ממש רע, התמכר לכל סוג של סם עלי אדמות בערך; פגש את אלביס, בוב דילן ואת הביטלס; בגד בנשותיו והוליד שלושים ושישה ילדים מעשרים ומשהו נשים שונות; עלה וירד בכל שלבי סולם הקריירה האפשריים; והשמיד כמות בלתי הגיונית של כיורי אמבטיה. תכלס, זה שהוא הפך לסמל אמריקאי בשנותיו האחרונות זה נס. נס שקרה בזכות האהבה: האהבה של אהובתו הנצחית דארלן, אחת משלושת נשותיו; האהבה המאוחרת של ילדיו; וכמובן, האהבה העצומה, חסרת התנאים, של דיואי קוקס לעצמו.


"הולך חזק", שביים ג'ייק קסדן (והפיק ג'אד אפאטו), היה קומדיה מוזיקלית כושלת להפליא: הוא הכניס בארה"ב בקושי חצי מהוצאות הפקתו (18 מליון הכנסות, 35 מליון הוצאות). יכול להיות שזה בגלל כמויות העירום הנדיבות והמיותרות בסרט (גם אם סצנה אחת מצחיקה למדי), חסרון בעיני וגם הסיבה שהסרט קיבל דירוג R שהגביל מאוד את קהל היעד שלו. אולי זה גם בגלל שהסרט בקולנועים היה קצר בחצי שעה לעומת גרסת הבמאי שראיתי, וקשה לי לראות איך, למעט הורדת קטעי העירום המיותרים, היה אפשר להתקרב לקיצוץ כזה. בפרט שבגרסה הקולנועית לא הורידו את קטעי העירום המיותרים. בכל מקרה, למעט ההסתייגות לעיל, "הולך חזק" הוא אחת הקומדיות המוזיקליות הטובות שראיתי, וכמו העולם גם הוא עומד על שלושה דברים: על השחקנים, על ההומור, ועל המוזיקה.


השחקנים הם קודם כל ולפני הכל ג'ון סי. ריילי, כוכב הסרט, שמתגלה לא רק כשחקן מעולה אלא גם כזמר מצויין. כיוון שהוא יצא להופעות חיות בתור 'דיואי קוקס' לקידום הסרט אפשר לראות שהוא יודע לשיר גם מחוץ לאולפן. אבל מעבר לזה, הוא מפליא לעשות בגילום גיבור ש, בוא נאמר את האמת, אמור היה להיות טיפוס די גועלי. דיואי קוקס בגד בבנות זוגו בסיטונאות, פגע בכל מי שהיה קרוב אליו, והתנהג כמו אימבציל מוחלט בכל הזדמנות כמעט ("מה הטעם בילדים אם אתה לא יכול להיפטר מאחריות אליהם?"). אבל איכשהו ריילי מצליח לעצב אותו בתור דמות סימפטית – מין נבעך מטומטם כזה שמסתובב כמו פיל בחנות חרסינה, אבל בלי כוונה רעה – גם אם בגלל שהוא מטומטם מכדי לפתח כוונה שכזו. לצידו יש אוסף נרחב של קומיקאים וכולם עושים עבודה טובה בסך הכל, אם כי חלקם עושים עבודה טובה בגילום מרושל להדהים, ומכוון לגמרי, של מוזיקאים מפורסמים (בולטים במיוחד: ג'ק בלאק וג'ק וייט, הראשון כפול מקרטני והשני כאלביס חובב הקראטה).


Webp.net-resizeimage (3)


אבל ריילי מתעלה מעל כולם: הוא אדיר. והוא אפילו מצליח להכניס רגש לקשיו של קוקס מול אביו (שנוהג לצעוק בכל רגע "הילד הלא נכון מת!"), הגם שאותם קשיים מזכירים לא פעם את האמירה המיוחסת לאוסקר ויילד, לפיה רק אדם עם לב אבן מסוגל לקרוא על מותה של נל הקטנה ב"בית ממכר עתיקות" בלי להתפוצץ מצחוק.


הדבר השני הוא ההומור. ההומור בסרט פרוע, גס לפרקים (אחד השירים, 'Let's Duet' , שנשמע בדיוק כמו מה שאתם חושבים שהוא נשמע, מכיל כנראה את כמות דו-המשמעויות הגסות הגדולה ביותר לדקה בתולדות המוזיקה), ו"הולך חזק" נוקט בשתי שיטות עיקריות, למעט כמובן אלתורי בדיחות: הוא עושה פארודיות מדוייקות להפליא על יצירות ותקופות במוזיקה האמריקאית, ומהצד השני מקפיד לקחת דמויות או תופעות אמיתיות ולהשתמש בהן בצורה טפשית ככל הניתן. כשדיואי קוקס מופיע בפעם הראשונה, בתוך חצי דקה הוא גורם להיסטריה ולהתפשטות המונית בקהל; היהודים שולטים בשואוביזנס, ואני מתכוון למשפחות החסידים משפחת לחיים ומשפחת מזלטוב; כל פעם שדיואי פוגש דמות מפורסמת הוא קורא לה בשמה ובתאריה, משום מה ("גורג' האריסון מהביטלס, מה אתה חושב?"), ומקפיד להיות חסר רגישות או מטופש. לביטלס הוא אומר שהם מאוד טובים, כמעט כמו להקת המאנקיס; סצנה המבוססת על קשיי הפקתו של האלבום 'סמייל' של הביץ' בוייז מוקצנת בצורה כמעט לא תאומן ומצחיקה להפליא, בהשתתפות נגנים מכמה יבשות וכבשה מוזיקלית במיוחד; את דיואי מלווה דרך-קבע רוחו של האח המת, שמקפידה ללחוש לו דברי עידוד כשהוא ברגעי משבר, למעט כשהוא מתמודד מול אלביס. אז האח לובש ארשת פנים רצינית, שוקל בדבר ומכריז שאין לדיואי סיכוי, תעזוב את זה; ומשום מה, כל פעם שדיואי סובל משבר משפחתי, הוא עוקר כיורים. לפעמים גם מרים מכוניות. ולתוך כל זה נזרקות אינספור קריצות לסרטים ולשירים שונים.


וכל זה לא היה עובד אילולא העובדה שהשירים ממש מעולים.


Webp.net-resizeimage (5)


בדרך-כלל, שירים הם חולשה של פארודיות מוזיקליות. "ג'וזי והפוסיקאטס", סרט שמאוד אהבתי, דרש סיספונד קשה כדי להאמין שהשירים היו יכולים לבדם לעלות לצמרת. השירים ב"סקוט פילגרים" מסתדרים רק בגלל שברור לנו שהלהקה של הגיבור היא לא להקה מוצלחת במיוחד. ואפילו ב"ספיינל טאפ", שנחשב לגדול הפארודיות המוזיקליות רוב השירים הם, נו, בסדר כזה.


לעומת זאת ב"הולך חזק", חלק מהשירים טובים, חלק מצויינים, וחלק מעולים ממש. עד כדי כך מעולים, שכאשר סיימתי לראות את הסרט, למרות שידעתי מראש שהוא ביוגרפיה בדיונית, בכל זאת בדקתי שלא באמת היה אמן כזה שהחמצתי. כי היה קשה להאמין ששירים טובים כאלו נכתבו רק בשביל סרט פארודי. במילים אחרות, בסרטים כאלה השירים בדרך כלל נשמעים כאילו הם מהז'אנר של הדבר האמיתי. ב"הולך חזק", השירים הם הדבר האמיתי.


השיר היחיד שהוא זוועה – ביצוע דיסקו צ'יזי ל'סטארמן' של דיוויד בואי – הוא זוועתי במכוון, כי הוא נקודת שפל הקריירה של דיואי קוקס. אבל השאר – משכנעים. 'נגרו מן', השיר חסר הנימוס על אודות גבר שחור שאשתו לא מוכנה לתת לו להיכנס הביתה, יכול היה בקלות להיות קלאסיקת רוק'נ'רול מוקדמת; 'הולך חזק', שיר הנושא, אולי לא הגיוני מבחינת המילים, אבל הוא שיר עד כדי כך טוב, שתגובת המפיקים הפוצחים בריקוד באולפן יחד עם היהודים השולטים בשואו-ביזנס נראית לי הגיונית לגמרי; ובאופן כללי, כמעט כל שיר הוא פארודיה על סיפור מסויים בתולדות תעשיית המוזיקה או על תופעה מסויימת – כך, למשל, דיואי קוקס כותב את 'רויאל ג'לי' כנסיון להתמודד עם בוב דילן, ויוצר פארודיית דילן מדוייקת ואפילו פחות מובנת מהשירים של דילן עצמו.


ולמרות שהשירים הם פארודיה, יש בהם גם לא מעט רגש, כמו שניכר שיש בסרט בעצמו. גם כשהשירים הם פארודיה, רואים שמי שכתב אותם אהב אותם. כמו שכאשר הסרט צוחק על גיבוריו, רואים שהוא עדיין אוהב אותם. וכך, למרות שברור שהשירים נכתבו רק לצורך הסרט, אפשר לגמרי להאמין לג'ון סי. ריילי כשהוא שר:


And then, in the end,


It's family and friends.


Loving yourself


But not only yourself.


ומה עוד אפשר לבקש מסרט?

טוב, להוריד את העירום המיותר. אבל מלבד זאת?

מדריך גישה לאתרים

***