תגיות: פאודה, אלאדין, גל גדות, טריילרים חדשים, פסטיבל הסרטים חיפה, אוסקר 2019


ביקורת: העיתון

"העיתון" לכאורה בא לענות על השאלה "מה היה קורה אם סטיבן ספילברג היה מביים את ‘ספוטלייט’"? כמו הסרט ההוא, ספילברג מגיש ב"העיתון" עוד דרמה על סיפור אמיתי של עיתונאים שחושפים סיפור גדול. הפעם התקופה היא שנות השבעים, והכתבה שכולם מתחבטים האם לפרסם או לא היא לא על כמרים מטרידים אלא על מסמך סודי ביותר של ממשלת ארצות הברית בנוגע למלחמת וייטנאם והשקרים הממשל סיפר לאזרחים בנוגע לאותה המלחמה. גם הפעם הסרט לא מתמקד בכתב או עורך אחד אלא בכל הצוות של העיתון – החל מבעלת הבית (מריל סטריפ) דרך העורך (טום הנקס) ועד אחרון הכתבים והמתמחים.


נראה שיש סיבה שסרטים כאלה נוצרים עכשיו, והיא כדי לרומם את מעמדו המעט ירוד של המוסד העיתונאי. אם "ספוטלייט" עוד יצא בתקופה שבה העיתונים "סתם" עברו קיצוצים והתדרדרו תקציבית, יוקרתית ואיכותית, אז השנה האחרונה היוותה מתקפה ישירה על מוסד העיתונות בארה"ב: הנשיא של המדינה תוקף בעקביות את מוסד העיתונות עצמו, חוסם עיתונאים מלצלם ולגשת לבית הלבן ואפילו מכריז על "טקס פרסים ל"פייק ניוז"". נראה שכל מוסד העיתונאות עצמו במשבר תדמיתי, וסרט כזה, שמרים את נס העיתונות, בא בדיוק בתקופה הנכונה; וזה עוד לפני הדרך שבה הוא משתלב עם התנודות של 2017 עם סוג הדגש שהוא נותן לנשים בסרט. בקיצור, מדובר בסרט חשוב בח' החשיבות. כזה שהוא לא רק סרט, אלא מתכתב עם התקופה שבה הוא נעשה ונושא מסר לגביה.


ועכשיו כשאנחנו יודעים את ההקשר לסרט החשוב הזה, בואו נתעלם ממנו. אני אבין אנשים שיבחרו להנציח או לשפוט אותו לחיוב בגלל הגורמים האלה, אבל לדעתי, כששופטים סרט צריך לשפוט אותו בצורה נקייה ככל הניתן, וילד שישתעמם מסרט כלשהו שנעשה לפני שני עשורים לא יתעודד לדעת שזה היה בתקופה שבה נשיא ארה"ב ירד מהפסים.


כמובן, יש סיכוי שהילד הזה לא ישתעמם. ספילברג, גם ברגעים הקשים ביותר שלו, הוא עדיין ספילברג. הוא יודע לצלם, לערוך ולהוציא לפועל סצנה כמו שמעטים במקצוע יודעים כמוהו. הוא מקפיד לעבוד עם תסריטאים שהם לכל הפחות סבירים ולכל היותר האחים כהן. בקיצור, הסרטים שלו במקרה הגרוע ביותר עושים את העבודה. ו"העיתון" בהחלט עושה את העבודה, אבל לא בסלנג של "הוא סרט פיצוץ שיעיף לכם את המוח סוואג סוואג סוואגטי סוואג" אלא יותר בקטע של הוא מרגיש כמו עבודה של אומן שמוודא שהסרט עומד בכל תנאי התקנון הכללי של בילוי קולנועי לקהל שרוצה פחות פיצוצים ויותר דיבורים. מדובר בסרט עשוי בצורה מרשימה, עם מתח בנוי לתוך הסרט, שעוסק בנושאים חשובים ומציג אותם בצורה שהיא גם מהנה לצפייה אבל לא מקלה בהם ראש – אבל מדי פעם יש תחושה שהסרט עומד בתקנון טיפ טיפה יותר מדי.


ניקח את פתיחת הסרט כדוגמה: הוא מתחיל עם מוזיקת רוק משנות השישים, ואנחנו מגלים את עצמנו בתוך הג'ונגלים של וייטנאם באותה מלחמה ידועה. זה כמובן סבבה לחלוטין, אבל טיפ-טיפה חסר השראה כשזה מגיע בערך 40 שנה אחרי "אפוקליפסה עכשיו", ואחרי שכל סרט על וייטנאם משתמש באותה המוזיקה כדי להציג את התקופה. זה עושה את העבודה, כי מדובר במוזיקה סוחפת שמיטיבה לתאר את התקופה, אבל זה לא ממש החלטת בימוי בעלת ברק. בכלל, "בלי ברק" הוא ביטוי שבהחלט תופס לגבי רוב הסרט. הנקס למשל, עושה את דמות העורך בצורה טובה, אבל, כאילו, זה טום הנקס, והוא עושה תפקידים כאלה מתוך שינה. אין כאן שום דבר שמזכיר את השיאים של, למשל, סצנת הסיום של "קפטן פיליפס".


וככה הסרט ממשיך, בצורה שהיא צפויה ועושה את העבודה. ולא רק קולנועית – גם מבחינת התסריט לא נראה שיש בסרט שום דבר שחס וחלילה רוצה לאתגר את הצופים באמת. הכל מוגש בצורה המוכרת הנעימה, עם דיכוטומית הטוב-רע/אמיץ-פחדן/נכון-לא נכון. טוב, יש החלטת בימוי אחת מקורית שבולטת: ניקסון מופיע בסרט, אבל במקום לתת לשחקן להיקבר מתחת לאיפור ולעשות את החיקוי הטוב ביותר שלו של בולדוג מיוזע, הפתרון היה לצלם מאחור שחקן שקצת-טיפה נראה כמו ניקסון ולהשמיע את ההקלטות (האמיתיות, למיטב הבנתי) של ניקסון מדבר. זה עובד בהתחלה, אבל בשלב כלשהו נראה שהשחקן וההקלטות לחלוטין לא מסונכרנים, ונוצר מצב מעט מביך.


למרות הנטייה לזלזל בפשטות של ספילברג, הוא בהחלט יודע להציג אזורים אפורים מוסרית בסרטים שלו, בעיקר מאז תחילת האלף האחרון. אבל "העיתון" להוט בצדקתו והוא לחלוטין, בכל הנוגע לדברים שהוא אומר על עיתונות, נמצא במצב "לשכנע את המשוכנעים". זה אפילו פוגע קצת בסרט, כי המשוכנעים הם לא רק "אנשים שבעד העיתונות והחופש שלהם" אלא "אנשים שבעד העיתונות והחופש שלהם ומכירים את כל הסיפור של מלחמת וייטנאם וניקסון". הסרט לא עוצר בשום שלב להסביר את מה שקורה ומניח שהקהל יודע כל שם של נשיא או מקום שהוא זורק עליו, וזה מגיע לנקודת שיא בסיום שלו, שנראית יותר כמו סצינת אחרי-הכתוביות לבניית עולם קולנועי מרוב זה שהיא קורצת לצופים שיודעים על מה מדובר – אבל אין סיכוי שהסצנה הזאת אומרת משהו למי שלא מצוי בפרטים. לצופים שכאלה מדובר בסצינת סיום תמוהה לחלוטין.


הסרט מתעסק גם במיקומה החריג של קתרין, בגילומה של מריל סטריפ, כאישה בעלת כוח בין המוני גברים, ולמזלנו, הוא עוסק בנושא הזה בצורה נהדרת. בניגוד לעמדה שלו בנוגע לעיתונות, הסרט אף פעם לא צועק את הנקודה שלו או משתמש באמצעים בוטים, ובכל זאת הוא מצליח לגורם לקהל של גברים לבנים מבוגרים להיראות לא נעים כמו צבא אורקים או רוצחים סדרתיים. הוא מצליח להציג את ההתבלטות והקשיים של מריל סטריפ בכל הנוגע לבחירות שעליה לעשות בצורה מעניינת ואנושית ואף פעם לא ברורה מאליה. זה עוזר, מן הסתם, שיש לך את מריל סטריפ על הסט. קשה לומר שהיא עושה את תפקיד חייה, כי היא כבר עשתה איזה 80 כאלה, אבל סטריפ שחקנית מעולה, ואין שום דבר ב"העיתון" שמהווה הוכחה נגדית לכך. הייתי רוצה לשפוך יותר תשבחות ודבר הלל על הסרט בנושא הזה של האישה האחת נגד הרבים, כי מה שהסרט עושה בנושא הוא עושה טוב, אבל האמת היא שהוא לא עושה הרבה. יכול להיות שהתחושה הזאת נובעת מהעובדה שהחצי השעה האחרונה של הסרט מוקדשת כמעט בלעדית ל"כמה נפלאים הם העיתונאים", ולכן זה גרם לכל הסצנות האחרות בסרט קצת להישכח.


אז התשובה לשאלה "איך היה 'ספוטלייט' אם ספילברג היה מביים אותו?" היא זאת: הוא היה עושה סרט אפקטיבי, נחמד בסך הכל, עם צוות שחקנים מטורף שרובם הגדול נקברים מתחת לפאות שלהם, עם הופעות ראשיות טובות (אך לא מדהימות) של הנקס וסטריפ. הוא היה רוצח את המינוריות של "ספוטלייט" שרוב הצופים בארץ תיעבו ואני דווקא חיבבתי, ומחליף אותה בהדר ובכל הטוב שהקולנוע יכול להציע. הוא היה לוקח את כל עבודת הנמלים של החודשים שהייתה ב"ספוטלייט" ומצמצם אותה ליום אחד כדי להגביר את המתח, ואז מוסיף לזה שכל הפרשה מתרחשת בזמן ניסיון להנפיק את החברה בבורסה על מנת להגדיל את הרווחים של העיתון כדי להעלות את מכבש הלחצים מכל הכיוונים. אני חושב שרוב האנשים יעדיפו את הגרסה של ספילברג לסיפור "העיתונאים נגד המערכת", שהיא בהחלט הגרסא היותר "קולנועית" מהשתיים – אבל ליבי, בסופו של דבר, נשאר עם "ספוטלייט".

מדריך גישה לאתר gozlan
(האתר גוזלן לא באוויר)

***